דיון בדילמה

הדילמה, האם הבאת סיקור מסויים לרשות השידור חשובה יותר מחייו של העיתונאי?, עוסקת בדרך שהידיעות החדשותיות מגיעות אלינו לבית: מי מביא אותם, איך הוא מביא אותם, מה הסיכונים שלו בהבאת הידיעה, והאם הידיעה החדשותית והרייטינג שהיא מביאה חשובים יותר מסיכון חייו של העיתונאי? הדילמה תתמקד בעיתונאים שמביאים ידיעות חדשותיות קשות לרשות השידור, האם הם בוחרים להיכנס למקומות מסוכנים במסגרת עבודתם, האם יש הכרחה מסוימת, מה החששות שלהם, הפחדים שלהם, ומה המניעים שלהם להבאת הידיעות הקשות?
אני חושבת שמצד אחד העיתונאים עושים עבודה חשובה משום שהם מביאים ידיעות חדשות שסביר להניח שהציבור בארץ לא מכיר אותם, הידיעות האלו גורמות לנו להבין מה קורה בעולם ובמדינה, מה מסכן אותנו, מה מזיק לנו, מה צריך להפסיק בעולם וכו... קחו לדוגמא את השואה. אם הנאצים והאמריקאים בגרמניה לא היו מצלמים ומתעדים את מה שקרה בשואה, כנראה שאף אחד לא היה מודע למה שהתרחש שם, לא היינו יכולים להוכיח את זה, לא היינו יכולים להמחיש את זה והייתה  נלקחת  מאיתנו, פיסת היסטוריה חשובה מאוד בעם היהודי ובעולם בכלל. אם לא היו עיתונאים שהיו נכנסים למקומות מסוכנים בידיעה שהם בסכנת חיים כנראה שהיינו מנותקים ממה שקורה לנו במדינה ובעולם. אם אף אחד לא יסתכן, אנחנו לא נדע.  " כמו על כולם גם עליי ירו, הפעילו מטענים ונפלו עליי קטיושות- זה חלק מהחיים במקצוע הזה. אנחנו בגדול לא מהמתרגשים. רגשות זה לא הז'אנר החזק אצלנו" (יואב לימור).  "המלחמה שסיקרתי בגיאורגיה בקיץ הייתה מפחידה מבחינת הסיקור העיתונאי" (אור הלר).
בנוסף יש עיתונאים רבים שאוהבים את עבודתם, נהנים להיכנס למקומות המסוכנים, להביא את הידיעות ולחיות עם הידיעה שהם עשו משהו משמעותי בחיים. " בוא נגיד ככה: אני נהנה לקום בבוקר, העבודה מספקת לי גם התרגשות, סיפוק ואדרנלין. כמה אנשים אתה מכיר שנהנים לקום בבוקר לעוד יום עבודה?"(ניר דבורי). " יש גם צדדים שמפצים- העניין והאקשן. בסוף להיות עיתונאי באמת זה בא מהנשמה, זה לא מקצוע משרדי, ומי שזה לא בא לו מהבטן לא באמת יעשה את זה" (יואב לימור). " בעת מבצע עופרת יצוקה סרב דניאל לנטוש את עמדת השידור של ערוץ 2 בשדרות כאשר בשידור חי נשמעה אזעקת קסאמים, והסביר בחיוך כי "אני פה בשביל לשדר ולא לברוח בשעת מצוקה." (רוני דניאל).
מצד שני במקרים רבים מאוד עבודת העיתונאים מסכנת אותם ואת חייהם. כאשר עיתונאים נכנסים למדינות אויבות, מקומות עם פיגועים, הפגנות עם אלימות וכו,.., הם נכנסים בלי מלווים, רק הם וצלם. אין מאבטחים ששומרים עליהם, הם לא חמושים, הם מסתובבים תחת זהות בדויה, חוצים גבולות דרך מבריחים או דרכון אמריקאי, ושוהים תחת משטר אכזרי שמסוכסך עם מדינתנו. העיתונאים לוקחים סיכונים גדולים שהם נכנסים לצלם ולהביא ידיעות חדשות במסגרת עבודתם. "המלחמה שסיקרתי בגיאורגיה בקיץ הייתה הרבה יותר מפחידה מבחינת הסיקור העיתונאי- כשהמיגים טסו לך מעל הראש והיו נגדך ולא בעדך כמו מטוסי חיל האוויר בעזה. הפציעה הקשה של צדוק יחזקאלי מידיעות אחרונות הוכיחה עד כמה עיתונאים לא חסינים משום דבר"( אור הלר). "בכניסה האחרונה לעזה ראו במצלמה אובייקטיבית חוליה לטנק וירו בה- חוליה שהייתה 300 מטרים מאיתנו. צילמתי פעם חיסול של מחבל מתאבד בחאן יונס. בציר פילדלפי נתקעתי עם פינקי בבית בלי גג כשצלפים יושבים עלינו- היה צריך להביא מחלקת טנקים שיוציאו אותנו משם. החוויה הכי לא נעימה אולי הייתה כשצלף החליט להוריד את הקצין שעומד לידי ולא ואותי. אגב, להיכנס לעזה זה הרבה פחות מפחיד מאשר לשדר בשטח פתוח, כשאתה לא יודע איפה תיפול הרקטה" (אמיר בר שלום).
המסקנה המרכזית שעלתה מחקירת הדילמה היא: שעיתונאי מסכן את עצמו בשביל משהו משמעותי, משהו שיש בו צורך, אם הוא לא היה מסכן  את עצמו כך כנראה שהיום לא היינו יודעים הרבה דברים שקורים במדינה ובעולם. בנוסף רוב העיתונאים אוהבים את עבודתם, אין שום הכרחה בעניין, הם מרצונם יוצאים לעבוד במקומות מסוכנים ונהנים מהאדרנלין והריגוש.